היום הראשון שלי בעגלה — מה אף אחד לא מספר לך

8 בבוקר. הקניון עוד ריק. אתה עומד מאחורי העגלה, מסתכל על השעון, מסתכל על הקיר, מסתכל שוב על השעון. עברו ארבע דקות. אתה מתחיל להזיע למרות שהמיזוג מקפיא.

ככה היה היום הראשון שלי. בטח גם שלך יהיה דומה. בוא אני אעבור איתך עליו צעד אחר צעד — שתדע למה לצפות.

השעה הראשונה — אתה קפוא

הלקוחות הראשונים מתחילים להגיע ב-10. אתה רואה אנשים, אתה יודע שאתה צריך לדבר איתם, ופשוט... כלום לא יוצא. כל פעם שמישהו עובר אתה אומר לעצמך ״את הבא, אני בטוח עוצר את הבא״. ועובר עוד אחד. ועוד אחד.

זה נורמלי. תוך שעה אחת אתה כבר תתחיל לדבר. תוך יומיים זה יוצא מעצמו.

ההפסקה ששינתה לי את הראש

ב-2 אחה״צ ירדתי לדאנקין דונאטס עם דניאל, חבר ותיק שעבד שם כבר ארבעה חודשים. הוא הסתכל עליי ואמר לי משפט שלא שכחתי:

חזרתי לעגלה, הוצאתי דגימה, התחלתי לחייך באמת. תוך שעה עשיתי שתי מכירות. תוך יומיים — שש ביום.

סוף יום ראשון

3 מכירות קטנות — שתי דגימות של $70 ועוד מכירה אחת של $180. סך הכל $320 גרוסי, כ-$96 לכיס שלי. עייפות ברמה אחרת לגמרי. אבל גם תחושה משונה של ״אני יכול לעשות את זה״. זה לא היה הסכום, זה היה הידיעה שזה אפשרי בכלל.

שבוע אחרי

ביום השביעי עשיתי 6 מכירות — אחת מהן סט גדול של $620 לאישה שחזרה אליי אחרי שלקחה דגימה ביום השלישי. סך הכל $1,840 גרוסי, $552 לכיס שלי ביום אחד. הבנתי שהיום הראשון לא היה אינדיקציה לכלום — הוא היה רק תהליך הכניסה.

ארבעה דברים שאני יכול להגיד לך

• היום הראשון תמיד מבאס. זה לא אישי, זה פיזיקה.
• תתחיל לדבר עם אנשים מההתחלה — גם אם המשפט שלך שובר את השיניים. אנשים מצפים שתהיה מוזר, הם לא בודקים אותך.
• כל ״לא, תודה״ מקצר את הדרך ל-״כן״ הבא. תספור אותם בכיף.
• תוך 5 ימים אתה אדם אחר. אם אתה מחזיק חמישה ימים — אתה מחזיק שש חודשים.

אם אתה קורא את זה ואתה במצב של ״אני לא בטוח שאני יכול״ — אתה כן. אנחנו ראינו את זה מאות פעמים. החודש הראשון הוא מבחן, ורובכם עוברים אותו.